/ כתבו לי /

אני פה בשבילכם /

חיפוש
  • הילה דותן

התמודדות עם התנגדויות


לפני כחודש החלטתי לצבוע את קיר הכניסה למטבח בצבע מגנטי ש-ח-ו-ר (ראו בתמונה) לא תיארתי לעצמי מה יקרה כשאלון שלי יראה אותו.

בדמיוני ראיתי קיר משפחתי מגנטי- עליו תולים תמונות משפחתיות וציורים. קיר כייפי עליו כולם יכולים לבוא לידי ביטוי. החלטתי לעשות לכולם הפתעה והייתי בטוחה שהם יעופו על זה.

אז הנה הגיע הרגע..

תיכף הם יכנסו הביתה ויגידו לי "וואו אמא איזה מהמם, איזה כיף, תודה תודה אנחנו אוהבים אותך!!"וירוצו לתלות עליו דברים.

תנחשו מה קרה??

אלון נכנס ראשון. הקיר תפס את עיניו מיד. הסתכל שניה ובלי להוציא מילה פשוט התחיל לבכות בכי קורע לב. עם דמעות גדולות כאלה שנובעות מבפנים..

"עכשיו את מחזירה את הקיר לצבע לבן!" צעק לעברי תוך כדי בכי מרורים.

מיותר לציין שהייתי מופתעת לגמרי מהתגובה הנסערת שלו וגם קצת התבעסתי בשביל עצמי.

משום מה הפעם התחלתי בלהציג את הסיבה שלי.. (מה חשבתי..כאילו הוא פנוי לקחת אותה בחשבון)

"אלוני, עשיתי את זה בשביל כולם. שיהיה קיר כייפי" אמרתי.

"את לא יכולה להחליט לשנות את הבית לבד. זה הבית של כולנו" הוא ענה.

"אתה יודע אלוני, גם אני הייתי מעדיפה שהזירה של הבייבלייד שלך לא תהייה בסלון ( זה משחק גדול שלו), אבל זה הצורך שלך, אז אני מתחשבת".

"זה לא אותו דבר!! הוא צועק לעברי. זה לא משחק שאפשר להזיז. זה קיר!!!!!"

כאן כבר הבנתי שיצאתי חומוס, כמו שאומרים.

הילד צודק!! הייתי צריכה לשתף, לשמוע את דעתם, לקחת גם אותם בחשבון.

"אתה כועס כי צבעתי את הקיר בלי לבדוק שזה מתאים גם לך?"

" כן " הוא ממשיך לבכות "זה הבית של כולם!"

"אתה צודק", אמרתי. "הייתי צריכה לשתף אותך ואולי לבחור איתך את הצבע"

הוא מסתכל עלי, עדיין בוכה, מתחיל להירגע.

ואני חושבת לעצמי..אבל אני אוהבת את זה. בא לי על הצבע הזה.

גם לי יש צורך שלי להביא את היצירתיות שלי לידי ביטוי.

אבל חשוב לי גם להתייחס לשלו. לתת לו מקום. שידע את זה.

"אני חולה עליך שאתה יודע להסביר את עצמך כל כך ברור" (זה באמת מרגש אותי).

חייכתי חיוך קטן שמראה גם צער על שכך יצא.

החזקתי לו את היד וקירבתי אותו לכיווני. הוא כבר לא היה בהתנגדות.

"נתלה על זה כל מיני דברים, נראה אם אנחנו נהנים מהקיר הזה ואם לא נצבע אותו בחזרה ללבן?" שאלתי תוך כדי שאני כבר מחבקת אותו.

"נראה" הוא ענה. "פעם הבאה תשאלי את כולם לפני שאת צובעת"

השתחרר מהחיבוק שלי והלך לענייניו.

ואני נשארתי חושבת. וגם קצת גאה על היכולת שלו לדבר את עצמו כל כך יפה.

בדיעבד, אני לא מצטערת שצבעתי את הקיר. כי זה היה הצורך שלי בהתחדשות. ונראה שהוא גם כבר התרגל, אבל כן רוצה לשתף אתכם בתובנות שאני לוקחת איתי:

לפעמים אנחנו מלאים בכוונות טובות ושוכחים להיכנס לנעלים של הילדים ולנסות לחשוב איך הם ירגישו עם שינוי שנכפה עליהם להבא אשתף שאני רוצה לעשות שינוי.. לפחות אעשה הכנה ואשמע את הצורך שלהם לפני שאני לוקחת החלטה.

יש ילדים שלא אוהבים הפתעות ושינויים  (וגם בני זוג)

אצל ילדים רגישים, זה עוד יותר בולט. הם אוהבים את הקבוע, הבטוח המוכר.. גם אם החלטתי ליצור שינוי, כדאי שאעשה הכנה מוקדמת. שאספר על איך זה עומד להיראות, מתי ואולי אפילו אשתף בצביעה.

זה אומנם מבעס ורועש באותו רגע, אבל עלינו להיות בהודיה כל עוד הילדים שלנו בוכים את התסכולשלהם החוצה ומרגישים מספיק בטוחים להיות במקום הפגיע הזה כשאנחנו לידם. ומה שעזר לזה לקרות,  זו האמפטיה שלי כמובן .

4. אם חשוב לנו לגדל ילדים עם דעה, שיודעים להסביר את עצמם, שרוצים לבוא לידי ביטוי, שחשוב להם לקחת חלק ושירגישו שייכים ומשמעותיים- כדאי שנתייחס אליהם כאל כאלה.. ניצור איתם שיח בגובה העיניים, נתייחס למה שהם אומרים ברצינות, נראה להם שאנחנו גם לומדים מטעויות.

אתמול (חודש אחרי הצביעה) אמרתי שאני רוצה לסדר את הקיר הזה כמו שצריך ולתלות תמונות משפחתיות, אז הוא קפץ..

"שלא תחשבי אמא, אני עדיין לא אוהב את זה. מתי מחזירים ללבן?".

חייכתי וחיבקתי. כך אני עושה כשאין לי תשובה טובה, כזו שתניח את הדעת לשנינו 😊

אם גם אתם רוצים להכניס את גישת ההורות המקושרת לביתכם וליבכם, צרו איתי קשר ונבדוק מה הדרך הנכונה עבורכם.

38 צפיות
  • Facebook Social Icon

הילה דותן | הדרכת הורים | סדנאות להורים

Asset-4.png