חיפוש
  • הילה דותן

התנגשות בין צרכים ורצונות

עודכן ב: 10 אוג 2019


מה קרה שהרצונות שלי ושל הילד שלי התנגשו? כעס, זעם, בכי, עצבות..ואיך יוצאים מזה? לזרום איתו? להתעקש? להעמיד במקום? שיעור לאמא מלאת כוונות טובות.

היה לי בקר קשה. כן..גם למדריכות הורים זה קורה :)

בבקר יום שבת, נכנסתי למיטות שלהם, נישקתי, ליטפתי, הסנפתי ובישרתי בהתלהבות "היום הולכים לספארי".

המתוק שלי (בן 6.5) הסתכל עלי ואמר: "בסדר אמא, אבל לא עכשיו. אולי עוד שעה שעתיים"

אבל רציתי שנצא מוקדם, שנהנה מהבקר, שנגיע לפני שעות העומס,

וכך עשינו..8:30 כבר היינו בדרך.

** פיספוס ראשון: הילד אמר לי שהוא זקוק לשעה-שעתיים זמן בית. לא הייתי קשובה.

הגענו לספארי. הוא לא היה בטוב. התלונן, התבכיין, התעייף בקלות, חיפש את הדרך חזרה.. ואני כל כך רציתי שהם יראו את הג'ירפות שהם כל כך אוהבים, וגם את הפינגווינים החמודים.. אז צעדנו עוד ועוד ועוד..

** פספוס שני: די לרוץ. לאן את רצה? הילד צריך רגוע...זה באמת חשוב שיספיק לראות חיה כזו או אחרת?

ואז הוא התיישב על הריצפה, לא רצה לזוז, והתחיל לצעוק ולהגיד מילים שלא היו מביישות פרחח מהשכונה (מאיפה הם מביאים את המילים האלה??)

הרגשתי שהדופק שלי עולה (כועסת), שאני מתביישת שכך הוא מדבר (איפה ה"להקשיב לתסכול ולא למילים" שאני מלמדת), מתבעסת שאני כל כך משתדלת והוא לא משתף פעולה (עסוקה ברגשות שלי ולא בשלו! ). ממש התחשק להתחיל לצעוד ושהוא ירוץ אחרי.

פספוס שלישי: ברגע שהתעצבנתי, הרגשתי קורבן לנסיבות, יצאתי מתפקיד ה"אלפא" והייתי עסוקה בפגיעות שלי 

כאן כבר נדלקה לי נורה אדומה- הילה, אבדת את הכיוון!  מהר לחזור לעצמך ולתפקיד שלך פה (אמא ולא ילדה!!)

אז עצרתי. שתקתי. התבוננתי. אמרתי לעצמי "מסכן קשה לו עכשיו. הוא צריך אותך".

אני נושמת. משנה נקודת השקפה (!!).

אני יורדת אליו אל הריצפה בגובה העיניים ושואלת: " אין לך מצברוח?"

הוא: "בכלל לא"

אני: "יש לך יום רע"

הוא: "זה היום הכי גרוע בחיים שלי"

אני: "יכול להיות שהיית צריך קצת זמן בבית בבקר ולא ישר לרוץ לספארי?"

הוא: כן.. (עם דמעות בעיניים) אתמול בקושי היה לנו זמן בבית.

אני: "אתה עייף ועצבני ואין לך כוח לסיבובים האלה"

הוא: "ממש אין לי כוח אמא" (בוכה)

אני: "אוי מתוק שלי. בוא שב עלי. אנחנו לא הולכים לשום מקום עד שיחזור לך הכוח. אני כל כך אוהבת אותך ואת זה שאתה יודע להגיד מה אתה מרגיש"

הוא: מתיישב עלי כועס, בוכה ומאפשר לי לנחם אותו על מה שלא עובד לו. אני איתו שם. בצד שלו.

הוא נרגע (!)

אחרי כמה דקות שאני מחבקת ומנשקת את העורף שמקופל בתוכי הוא נעמד כאילו כלום ואומר:

"אמא, די לשבת, בואי נרוץ  אליהם..הם כבר התקדמו קדימה".

קמנו. נתתי לו נשיקה והתחלנו לרוץ.

שמחתי שחזרתי לתפקיד ה"אלפא", המובילה, הבנתי שאני אחראית על מה שקורה וגם על האפשרות לשנות את המצב, שיניתי זווית הסתכלות,

התייחסתי לתסכול (במקום להתנהגות), עזרתי לו למצוא את הדמעות ולהתגבר

והצלחתי לשמור על החיבור גם כשזה שהיה ממש קשה.

אז לא ראינו את כל החיות. עשינו קיצור דרך. אבל מזערנו נזקים..

בצהרים כבר הגענו הביתה והוא ישר התחיל לשחק עם עצמו ברוגע. הבנתי שזה בדיוק מה שהוא היה צריך.

לפעמים אנחנו כל כך עסוקים בלרצות משהו בשבילם, או בשבילנו, שאנחנו לא ערים לסימנים מקדימים שאומרים לנו לחשוב על זה שוב.

אחרי שהם הלכו לישון, ישבתי והרהרתי ביום שעבר..כהרגלי.

התחלתי בלשפוט את עצמי, המשכתי בלכעוס על עצמי שהיה בקר כזה, אפשרתי גם לעצמי לבכות את התחושה החוצה, והגעתי ללסלוח לעצמי שאני לא אמא מושלמת.

עם כל הרצון הטוב והפרפקציוניסטיות בהורות, כנראה שאף פעם לא אהיה...

וזה בסדר.

כל עוד אני ממשיכה ללמוד, להתחבר, לצמוח ולהתבגר :)

בתמונה: נתפסתי מהרהרת כשהאוצרות בידיים שלי

19 צפיות

/ כתבו לי /

אני פה בשבילכם /

  • Facebook Social Icon

הילה דותן | הדרכת הורים | סדנאות להורים

Asset-4.png